גמרא
פירוש
וְהָא דְּתַנְיָא חַיָּיב בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת (דְּשַׁבָּתוֹת כְּגוּפִין דָּמְיָין) דְּקָסָבַר אֵין יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר.
אֶלָּא לְרָבָא דְּאָמַר הדרן עלך אמרו לו
פרק ד – ספק אכל חלב
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
והא דתניא [וזו ששנויה] שחייב על אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת — עוסקת בשגגת שבת וזדון מלאכות (דשבתות כגופין דמיין), שאף על פי שלשיטתו ימים שבין השבתות נחשבים ידיעה לחלק — כאן אין הידיעה זו מחלקת בין שתי השבתות, מפני דקסבר [שהוא סבור]: אין ידיעה לחצי שיעור, וכאילו לא נודע לו בינתיים.
אלא לשיטת רבא דאמר [שאומר] כי סבירא ליה [סבור] לר׳ עקיבא ששבבוות כגוף אחד הן (ואנו מניחים שרבן גמליאל סבור כמותו),
בשלמא הא דתניא [נניח לגבי ברייתא זו ששנויה] שאם כתב שתי אותיות בשתי שבתות חייב, שכן משכחת לה [מוצא אתה אותה] בין בזדון שבת ושגגת מלאכות — מפני שלדעתו שבתות כגוף אחד הן, ובין בשגגת שבת וזדון מלאכות, שאף שהימים שבינתיים נחשבים ידיעה לחלק — כאן אינם מחלקים, מפני דקסבר [שהוא סבור]: אין ידיעה לחצי שיעור.
ואלא הדתניא [זו ששנויה] שפטור, במאי מוקמת לה [במה הוא מעמיד אותה]? לא בחדא ולא בחדא [לא בזו ולא בזו], לא בשגגת מלאכות — שהרי לשיטת ר׳ עקיבא, שרבן גמליאל סבור כמותו, השבתות כגוף אחד הן, ולא בשגגת שבת — שהרי לשיטת רבן גמליאל אין ידיעה לחצי שיעור, ואינה מחלקת!
ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך רבא: רבן גמליאל סבירא ליה [סבור] כר׳ אליעזר, שאמר: לענין שגגת מלאכות שבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], ולכן אין האותיות שבשתי השבתות מצטרפות, ופטור.
ומקשים, והא מדקתני [והרי ממה שהוא שונה] בברייתא זו: ומודה רבן גמליאל לחכמים שאם כתב שתי אותיות בשתי שבתות שהוא פטור, מכלל הדברים אתה למד דפליגי אאחרנייתא [שהוא וחכמים חולקים בהלכה אחרת] שבענין זה. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שרבן גמליאל כר׳ עקיבא סבירא ליה [סבור הוא], וכן אתה מניח שדעת חכמים היא דעת ר׳ עקיבא — היינו דפליגי [זהו שהם חולקים] בברייתא השניה בשגגת שבת וזדון מלאכות, שרבן גמליאל סבר [סבור]: למרות שימים שבינתיים נחשבים ידיעה לחלק — אין ידיעה לחצי שיעור, ולכן חייב,
ומכל מקום מודה רבן גמליאל לר׳ עקיבא בזדון שבת ושגגת מלאכות שהוא פטור, אלמא [מכאן] שלדעת ר׳ עקיבא שבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], ולכן אין האותיות שבשתי השבתות מצטרפות. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי רבן גמליאל כר׳ אליעזר סבירא ליה [סבור הוא], וממה שנאמר ״ומודה רבן גמליאל שפטור״, מכלל הדברים אתה למד דפליגי [שחלוקים] הם בהלכה אחרת דומה לזו, יש לשאול: במאי [במה] הם חולקים, שרבן גמליאל מחייב ור׳ אליעזר פוטר?
אי [אם] בשגגת שבת וזדון מלאכות — אפילו ר׳ אליעזר כרבן גמליאל סבירא ליה [סבור] שאין ידיעה לחצי שיעור, דתניא [ששנויה ברייתא]: הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו — ר׳ אליעזר מחייב!
ואלא תאמר ש״ומודה רבן גמליאל״ מתייחס להלכה אחרת שנחלקו בה, באחת על האריג, ששיעור איסור אריגה הוא כשאורג שלושה חוטים, ואולם אם הוסיף אפילו חוט אחד על אריג קיים — רבן גמליאל מחייב ור׳ אליעזר פוטר. ועל כן נאמר בברייתא כי במקרה דומה לזה בכתיבה, שהוסיף אות לאות שנכתבה בשבת קודמת, מודה רבן גמליאל שהוא פטור — אין לומר כן, שהרי גם ר׳ אליעזר חיובי מחייב בהלכה זו, דתנן [ששנינו במשנה], ר׳ אליעזר אומר: האורג שלשה חוטין בתחלה, ואחד על האריג — חייב!
אמר רבא: מה שנאמר ״ומודה רבן גמליאל״, כוונתו — מכלל דפליג בחדא דתניא [שהוא חולק בזו ששנויה בברייתא]: הוציא חצי גרוגרת לרשות הרבים וחזר והוציא חצי גרוגרת, בהעלם אחת — חייב, בשתי העלמות — פטור. ר׳ יוסי אומר: למרות שהיה זה בהעלם אחד, אם היה זה ברשות אחד, שהוציא לאותה רשות הרבים — חייב, בשתי רשויות כלומר, לשתי רשויות רבים שמופרדות זו מזו — פטור;
שרבן גמליאל סבור כתנא קמא [הראשון], שרשויות אינן מחלקות וחייב, ור׳ אליעזר סבור כר׳ יוסי שרשויות מחלקות. ועל כך נאמר כי אף שרבן גמליאל חולק על ר׳ אליעזר בענין רשויות, וסבור שאינן מחלקות, הריהו מודה לו ששבתות הן גופים מחולקים, ואם כתב שתי אותיות בשתי שבתות — פטור.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשיטת רב חסדא ממה ששנינו במשנתנו, אמר לו ר׳ אליעזר לר׳ עקיבא: חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר, ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה חייב על כל אחת ואחת, שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה — אינו דין שחייב על כל אחת ואחת.
בשלמא [נניח] לשיטת רב חסדא דאמר [שאומר]: שגגת שבת וזדון מלאכות בעי מיניה [שאל אותו], ולענין ימים שבינתים מי הויין [האם הם נחשבים] ידיעה לחלק בין השבתות או לא — היינו דקאמר ליה [זהו שאומר לו] ר׳ אליעזר: ״ומה נדה״ בלשון יחיד, שכשם שבאשה חייב על כל ביאה בגלל הימים שבינתיים — כך בשבת נחשבים הימים שבינתיים ידיעה לחלק.
אלא לרבא דאמר [שאומר]: זדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו], ולענין שבתות אי כגופין נפרדים דמיין [נחשבות] ואי לא [או לא] — ליתני [שישנה] ״נדות״, בלשון רבים, שכשם שהבא על חמש נשים נדות, שהן גופים מחולקים — חייב על כל אחת ואחת, כך העושה מלאכה בשבתות הרבה בשגגת שבת — חייב על כל אחת ואחת, מפני שהן גופים מחולקים!
ומתרצים, אמר [יכול לומר] לך רבא: תני [שנה] ״נדות״. ומעירים, שמואל תני [היה שונה] ״נדה״, וכן רב אדא בר אהבה תני [היה שונה] ״נדה״. רב נתן בר אושעיא אמר: תני [שנה] ״נדות״.
ושואלים, ולרב חסדא דאמר [שאומר]: שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו], ולענין ימים שבינתים מי הויין [האם הם נחשבים] ידיעה לחלק בין השבתות ואי לא [או לא], נדה מאי [מה, כיצד] ימים שבינתים הויין [הריהם נחשבים] ידיעה לחלק אית [יש] בה?
אמר רבא: כגון שבא עליה בנדתה בשוגג וטבלה, וראתה דם וחזר ובא עליה בשוגג, וטבלה, ושוב ראתה וחזר ובא עליה, שטבילות שנטהרה בהן הויין [הריהן] כימים שבינתים.
ומביאים ראיה לצד השני, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בהמשך המשנה, שאמר לו ר׳ אליעזר: הבא על הקטנות יוכיח. בשלמא [נניח] לרבא, היינו דקתני [זהו שהוא שונה] ״קטנות״ בלשון רבים, שכשם שחייב על קטנות בהעלם אחד משום שהן גופים מחולקים — כך חייב בשגגת שבת על כל שבת, משום שגופים מחולקים הן.
אלא לרב חסדא, ששאל אותו לגבי שגגת שבת, האם ימים שבינתיים נחשבים כידיעה לחלק, מאי [מהו] לשון ״קטנות״? ומשיבים: הכוונה היא לקטנות דעלמא [בכלל], כאילו נאמר: הבאים על הקטנות יוכיחו.
א ומעירים, מתניתין דלא כהדין תנא [משנתנו שלא כשיטתו של תנא זה] היא שנויה. דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר׳ שמעון בן אלעזר: לא כך שאלו ר׳ עקיבא לר׳ אלעזר, כפי ששנינו במשנתנו, ששאל אותו על מלאכות שבת והשיב לו בקל וחומר מן הבא על הנדה, אלא כך שאלו, להיפך: הבא בשגגה על אשתו כשהיתה נדה וחזר ובא על אשתו זו כשהיתה נדה, והיה זה בהעלם אחת, מהו? חייב אחת על כולן, או חייב על כל אחת ואחת?
אמר ליה [לו] ר׳ אליעזר: חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר, ומה שבת שאין בה אלא אזהרה אחת, שהוא מוזהר על השבת והשבת אינה מוזהרת עליו — חייב על כל אחת ואחת מן השבתות, נדה שיש בה שתי אזהרות, שהוא מוזהר על הנדה ונדה מוזהרת עליו — אינו דין שהוא חייב על כל אחת ואחת מן הביאות?
אמר ליה ר׳ עקיבא: לא, אם אמרת בשבת — שיש בה תוצאות הרבה אבות ותולדות, שמביאות לחטאות הרבה, תאמר בנדה שאין בה תוצאות הרבה לחטאות הרבה, אלא רק חטאת אחת יש בה, על הביאה!
אמרו לו ר׳ אליעזר: הבא על הקטנות בנידתן יוכיח, שאין בה בקטנה הנדה תוצאות הרבה לחטאות הרבה, וחייב על כל אחת ואחת, אם בא על חמש קטנות בנידתן בהעלם אחד!
אמרו לו ר׳ עקיבא: לא, אם אמרת בקטנות שחייב על כל אחת שכן הן גופין מוחלקין, תאמר בבא חמש פעמים על אשתו נדה, שהיא גוף אחד? אמרו לו ר׳ אליעזר: הבא על הבהמה כמה פעמים בהעלם אחד יוכיח, שאין גופין מוחלקין וחייב על כל אחת ואחת! אמרו לו ר׳ עקיבא: הבהמה כנדה, ואף בה יש לומר שאינו חייב אלא חטאת אחת.
פרק ד
משנה ספק אכל חלב בשגגה, וחייב על כך חטאת, ספק לא אכל, ואפילו אכל בוודאי — ספק יש בו כשיעור וספקמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)הערות
הערות
Gemara
Peirush